<h1>השלמה</h1>
<h2>דף עג:</h2>
אתמר חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה, ר"ל אמר מותר מן התורה, ומודה ריש לקיש דאיכא אסורא מדרבנן. (ומנין) [ומודה] ר' יוחנן דליכא מלקות פחות מכשיעור, ואם נשבע שלא יאכל מנבלה חצי זית, לר' יוחנן דאמר אסור מן התורה לא חיילא שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות. ולריש לקיש דליכא אסורא אלא מדרבנן, חיילא עליה שבועה. וכן לכל דבר שאינו אסור אלא מדרבנן עליה חיילא, דלאו מושבע מהר סיני הוא, חוץ משבועת העדות דלא חיילא על מצחק בקובייא, אע"ג דלא מפסיל לעדות אלא מדרבנן, דכיון דרבנן פסלוה לאו בר הגדה הוא, ולא קרינא בה אם לא יגיד.
<h2>דף עד.</h2>
וקיימא לן דהני חמשה ענויין אע"ג דאסמכינהו רבנן אקראי, אסמכתא בעלמא הוא, ואינן אסורין אלא מדרבנן, חוץ מאכילה ושתיה שחייב עליהן כרת.
<h2>דף עח.</h2>
כך כתוב בספרים שלנו, ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים [ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו, בערב יוה"כ מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים] ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר (מעבירים) [מעבירה] על גבי עיניו. ולא כן כתוב בהלכות הרב ז"ל. ירושלמי [ה"א]. (בר) [רב] זעירא בר חמא יוסה בריה דר' יהושע בן לוי בשם ר' יהושע בן לוי בתענית ציבור מרחיץ ידיו ופניו כדרכו, ובט' באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו, וביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחין במפה ומעביר את המפה על פניו. ר' יונה תרי מרטוטה ויהיב לה תחות כדה.
תנן התם ר' מאיר אומר החשוד בדבר לא (דין) [דנו] ולא מעידו. ר"ג אומר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על עצמו, והלכתא כר"ג. וסנדל של שעם מותר לצאת ביום הכפורים, ואע"ג (דאפיק) [דאסיק] רבא דב' לר' מאיר בין לר' יוסי סנדל של עץ מנעל הוא, דוקא (במסופק) [במחופה] עור, כמו שכתבתי בפ' במה אשה יוצאה בשם דודי ר' אשר (בהוצי) [מקוצי].
<h2>דף עט.</h2>
ואסיקנא דהא דתנן ככותבת הגסה, כוליה (וכרגעיתא) [וכגרעינתא]. אסיקנא דהיא פחותה מכביצה.
<h2>דף פ.</h2>
הא דתנן השותה מלא לוגמיו חייב אסיקנא בגמרא לא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאלו (יחלק) [יסלק] לצד אחד וירא (במלא) [כמלא] לוגמיו, וזהו פחות מרביעית לוג אבל מלא לוגמיו הוא יותר מרביעית.
<h2>דף פ:</h2>
ומלא לוגמיו לפי מה שהוא אדם, לעוג מלך הבשן מלא לוגמיו ולשאר אדם לכל אחד ואחד מלא לוגמיו, ולא מתיב דעתיה בציר ממלא לוגמיו. אבל ככותבת, אחד עוג מלך הבשן ואחד כל אדם שוין, דכולהו מיתב דעתייהו בכותבת, מיהו בכוליה עלמא טובא לעוג מלך הבשן פורתא. וכן בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת, מיהו בשר שמן טובא ולולבי גפנים פורתא. אמר רב פפא אכל אומצא במילחא מצטרף וכן ציר שעל גבי ירק מצטרף.
<h2>דף פא.</h2>
ואזהרה לענוי לא שמעי' אלא ילפינן לה ממלאכה, דכתיבי חמשה קראי במלאכה חד דעונש בדיממא, וחד לעונש דליליה, וחד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לאזהרה דענוי ביממא ובליליא.
<h2>דף פא:</h2>
אמר רב פפא ובפלפלי או זנגבילא ביום הכפורים פטור, ודוקא ביבישא דעץ בעלמא הוא, ברטיבא חייב. ת"ר אכל עלי [קנים] פטור לולבי גפנים חייב, ואלו הן לולבי גפנים כל (שנדלדלו) [שלבלבו] מראש השנה עד יום הכפורים, הא דתנן שתה ציר או מורייס פטור, דייקי' עלה בגמרא, הא חומץ חייב ואפי' חי(יב), אבל מזוג ליכא מאן דפליגי ודאי חייב.
<h2>דף פב.</h2>
מסקנא דשמעתא רב הונא ורב נחמן לא פליגי בהדיא ר' יוחנן בהשלמה [דאורייתא], דלכולי עלמא בתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד, בתינוק בן י"ג שנה ויום אחד, לא נחלקו אלא בהשלמה מדרבנן, ר' יוחנן לית ליה השלמה דרבנן כלל, רב הונא ורב נחמן אית להו השלמה דרבנן. לרב הונא אית ליה השלמה ב' שנים בבריא קודם זמן השלמת התורה בין בתינוק בין בתינוקת, לרב נחמן אית ליה השלמה דרבנן שנה אחת קודם זמן השלמת התורה, בין בתינוק בין בתינוקת. ומסתברא דהלכתא כרב נחמן, דר' יוחנן ורב נחמן קיימי בחדא שטתא דליכא השלמה מדרבנן שתי שנים קודם זמן השלמת התורה.
<h2>דף פג.</h2>
ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל, טבל ושביעית שביעית, טבל ונבלה נבלה, טבל ותרומה תנאי היא, מר סבר טבל חמור, דאלו תרומה חזיא לכהן, ומר סבר תרומה דאלו טבל אפשר דמתקן לה ואכיל. אמר רבא בדאפשר לחולה כולי עלמא לא פליגי, כי פליג דלא אפשר לחולי. פי' בדאפשר לחולי אטבל קאי, וה"ק אם אפשר (לא) לתקן אטבל ודי לו בחולין לבד התרומה, מפרשי' (תרומה) תרומה ויהבי' ליה לחולין, כי פליג שצריך לו הטבל, מר סבר מפרשי', ויהבי' ליה תרומתו וחולין, דטבל (תרומה) [חמורה], ומר סבר לא מפרשי' ליה, ויהבי' ליה טבל, דתרומה חמורה. ופרכי' פשיט', כלומר פשיט' דבדאפשר לחולי מפרשי' ויהבי' ליה, ופריק לא צריכא בשבת, כלומר אפי' בשבת מפרשי. ופרכי' הא נמי פשיטא, דבהפרשה ליכא אסורא אלא מדרבנן, ואי לא מפרשי' איכא טבל דהוא חייב מיתה ופרקי', לא צריכא בעציץ שאינו נקוב, שאין צריך לעשר אלא מדרבנן, מהו דתימא כיון דאסור הפרשה בשבת מדרבנן, ואסור טבל בעציץ שאינו נקוב דרבנן, מוטב שיעבור ממילא על אסור טבל דרבנן, ואל יעשה אסורא דרבנן שיפריש אותו בשבת, קמ"ל דהא עדיפא (דאפי') [דאתי] לאחלופי בטבל דעלמא.
<h2>דף פד.</h2>
קיי"ל כרבנן דאמרי אין מקיזין דם לחרונתי. ומי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, מפני שאין באלו משום רפואה. אבל החושש מודי רבנן, דמטילין לו סם בשבת.
<h2>דף פד:</h2>
ה"ג בפר"ש ז"ל דברים הללו אין עושין לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים אבל מצרפין לדעת אחרת. ופי' דברים הללו, אין עושין על פי נשים הבקיאות ועל פי אנשים הבקיאין שיאמר צריך, אבל מצרפין לדעת אחרת, שאם יאמר האחד עם האשה או עם הכותי צריך, ושנים אומרים אינו צריך מאכילין אותו. וליכא לפרושי כדאיתא תרי לבד האשה שאו' צריך, אם כן למה (אין) צריכין לאשה כלל, דהא קיימ' לן בהאי אומדנא תרי כמאה. (דהרב) [והרב] אלפסי ז"ל כתב דברים הללו אין עושין לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים מפני שמצרפין לדעת אחרת. מסקנא דמלתא, אם אמ' חולה צריך אע"ג דאמרי' מאה רופאים לא צריך, מאכילין אותו, דלב יודע מרת נפשו. רופא אחד אומר צריך, ושנים אומ' אינו צריך, אין דבריו של אח' נשמעין במקום שנים, ואין מאכילין אותו. שנים אומ' צריך, וב' או ג' או ק' אומ' אינו צריך, מאכילין אותו דתרי כמאה, ומאה כתרי. ואע"ג דבאומ' דעתא אזלי' בתר רוב דיעות, ה"מ אומדנא דממונא, אבל הכא יש לומר ספק נפשות להקל. ואי אמ' נמי איהו ותרי בהדיה לא צריכא, אימתי תרי אחריני צריך מאכילין אותו דבריא וספק נפשות להקל. והכי הוא דינא דגמר' (דלפני) [לפי] הספרים שלנו, לא לפי הלכות הרב ז"ל. ומה שכתבתי הוא הנכון. גרסי' במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל [ס"ד ע"א], אמר רבא חולה שאמדוהו לגרוגרת ורצו עשרה בני אדם והביא ד' גרוגרות בבת אחת פטורין, ואפי' בזה אחר [זה]. ואפי' הבריא בראשונה. בעי רבא חולה שאמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בב' עוקצין, וג' גרוגרות בעוקץ אחד, הי מנייהו מייתינן. ומסקנא דגמר' מייתי' דקאמ' אפילו בקצרה.
האי דאמרי' לא קשיא הא דפריש כלהו הא דפריש מקצתייהו. פר"ש ז"ל פריש מקצתייהו דלא איחזק בהו ישראל, אין מפקחין. פירשו כלהו, דאתחזיק בהו ישראל מפקחין. ורבנו אפרים פי' דבפי' מקצתייהו איכא תרי ספקי, וכד פריש כלהו ליכא אלא חד ספיקא. והראב"ד ז"ל חלק עליו לומר דבפקוח נפש אפי' בתרי ספקי מפקחין. והא דתנן מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק גוי ספק ישראל מפקחין לפי' רבי' אפרים או או קת'. לפי' הראב"ד ז"ל אפי' בהני תלת ספק מפקחין. ומאי דאמרי' בגמר' עלה דהאי מתני' למה ליה למתנא כל הני, לא מבעי' קא' וכו', מפרשא שפיר לפי' רבנו אפרים.
<h2>דף פה.</h2>
תנן עיר שמצא בה תינוק אם רוב גויים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה מחצה ישראל. אם רוב גויים גוי למאי הלכתא, אמר רב פפא להאכילו [נבילות], אבל להחיותו מצווין, שהרי מפקחין את הגל דאמ' שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא, להחזיר לו אבדתו. מחצה מחצה ישראל למאי הלכתא, אם שלא להאכילו או שלא להחזיר לו אבדתו, מרישא נפקא, אמר רב פפא לנזקין, היכי דמי אי דנגחיה תורא דידן לתורא דידה נייתי ראיה ולשקול, אלא דנגחיה תורא דידה לתורא דידן, פלגא משלם, ואידך פלגא, לימא ליה זיל אייתי ראיה דלא ישראל ושקול.
<h2>דף פז:</h2>
ירושלמי [ברכות פ"ד ה"א] מאי נעילה, נעילת שערי שמים, נעילת שערי היכל. אחוה דאמיה דרבא הוה צייר גולתיה דרב ביומא רבא, אמר ליה כדחמי שמשא בריש דקלי אתיהיב גולתיה דליצלין נעילת שערי, מילפא שטתיה דרב אדרב, תמן הוא אומר נעילת שערי שמים, והכא אמ' נעילת שערי היכל, אמר ר' מתניא על ידי דהוה רב מאריך בבעותיה סגין הוה מגיע לנעילת שערי שמים. בבלי מאי נעילה, רב אמר צלותא יתירתא, ושמואל אמר מה אנו מה חיינו. פי' לרב דאמר צלותא יתירתא מתפלל שבע ומתודה, לשמואל דאמר מה אנו מה חיינו, בלא ברכה. ומקשי' ליה לרב ולשמואל מיהא דתניא אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ופריק תנאי היא, דתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך כל היום עד המנחה, ר' יוסי אומר כל היום כולו. פי' לתנא קמא אית ליה דרב, הלכך עד המנחה טובל מפני התפלה, אבל מפני הנעילה אינו צריך לטבול, דדי לו בתפלת ערבית שפוטרת של נעילה, ויכול לטבול בלילה ולהתפלל בלילה. ור' יוסי דאמר כל היום, לא נעילה פוטרת של ערבית ולא של ערבית פוטרת של נעילה, הלכך אע"פ שהתפלל מנחה יש לו לטבול מפני תפלת נעילה. ופר"ש ז"ל דהאי מימרא דכל חייבי טבילות מיתנא בתוספתא בהדיא ביום הכפורים. דקא' דכל חייבי טבילות טבילתן ביום הכפורים, נדה ויולדת טבילתן בליל יום הכפורים, בעל קרי טובל והולך עד המנחה, אבל אחר המנחה לא כדפרישית דתפלת נעילה פוטרת של ערבית ושל ערבית פוטרת של נעילה. ואיכא לעיוני מכדי כל הטמאים שבעולם קורין בתורה ומתפללין חוץ מבעל קרי, אם כן שאר חייבי טבילות אמאי טובלין ביום הכפורים, והלא מותרין לקרות בתורה ולהתפלל. (וכן) [וכי] תימא משום דטבילה בזמנה מצוה, אי הכי אפילו בעל קרי לטבול נמי אחר המנחה, ואפילו לרבנן משום דטבילה בזמנה מצוה, ומאי שנא דבכל חייבי טבילות טובלין ביום משום טבילה בזמנה מצוה, ובעל קרי לא (בטל) [טובל] אלא מפני (הטבילה) [התפילה]. ויש לפרש ולדחוק דהק"א כל חייבי טבילות טבילתן ביום הכפורים אם ירצו משום טבילה בזמנה מצוה, אבל בעל קרי יש לו לטבול על כרחו עד המנחה משום תפלה, אבל אחר המנחה אין עליו חובה לטבול על כרחו משום תפלה, מיהו הרשות בידו לטבול משום טבילה בזמנה מצוה. ויש לומר, אפילו למאן דאמ' טבילה בזמנה לאו מצוה הרשות בידו לטבול ביום הכפורים, מפני שאין כונתו לתענוג אלא לטהר. והכי איתא בפרק שני דיום טוב [י"ח ע"ב] דבשבת מותר שנראה כמיקר, והואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי, ותני התם כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, ור' יוסי פליג עליה דתנא קמא שאף משום תפלת נעילה יש עליו חיוב טבילה. והלכתא כרב דאמר תפלת נעילה פוטר של ערבית, אע"ג דהאידנא נהגו לצלויי תפלת נעילה ותפלת ערבית. הלכך אין עליו חיוב טבילה משום תפלה אלא עד המנחה, אבל משום נעילה לא. ולעניין טבילה בזמנה מסתברא דטבילה בזמנה מצוה, דהא ב"ש וב"ה הכי סבירא להו במסכת נדה [ל' ע"ב] גבי טמא, תנאי (נמי) דהכא [נמי], לבד מתנא קמא דגמרא ור' יוסי בר' יהודה, סבי' להו(א) טבילה בזמנה מצוה. ומסתברא דהאידנא ליכא טבילה בזמנה, אלא דמי דכולהו ספק' אחת שוינהו רבנן, כאשר כתבתי בפרק תינוקת [ס"ג ע"ב]. ומיהו האידנא אם רצה בעל קרי לטבול הרשות בידו, שאין כונתו לקרר אלא להטהר. וכן נראה מהלכות הרב ז"ל. [פ"ח ע"א] כי אתא רב דימי אמר מפיש חיי סגי ומסגי.
